מילות פרידה מאחי היקר חיים, שהלך לעולמו

מיום שעמדתי על דעתי היו לי שני אחים, שני שומרי ראש, מימיני ומשמאלי. נולדתי לתוך המציאות הזאת, בת להוריי, אחרי שני בנים, ופשוט לא הכרתי מצב אחר. עכשיו עלי להסתגל לכך, שאין לי יותר אחים, הם אבדו לי בחודש אחד, וזה קשה, קשה מאד.

אמי סיפרה לי שכאשר נולדתי הם מאד שמחו באחות הקטנה, והביעו את אהבתם אלי בדרכים רבות. כאשר בכיתי, כמו שכל תינוק/ת בוכה לעיתים, הם עמדו לידי ובכו גם הם, והיה צריך להרגיעם שהכל בסדר, וזו רק שפת הדיבור שלי לבקש משהו.

כשחזרו מהגן או מבית הספר, וראו משהו יפה מוטל על אם הדרך, כמו למשל קופסת שימורים ריקה וצבעונית, רצו לשים אותה בעריסתי כדי לשמח אותי, ואמא הייתה צריכה לעמוד על המשמר… מאז שאני כבר זוכרת אירועים, הרגשתי מאד בטוחה ומוגנת עם שני אחיי. חיים שהיה קרוב יותר לגילי, היה גם חבר למשחקים, כמו ריכוז ודוק, לאימוץ חתול קטן, ולסיפורי חוויות. שבתאי, המבוגר האחראי, עזר לנו כמליץ יושר בפני ההורים, מתווך ומגשר.

חיים היה ילד שובב ומלא תעוזה. בראש פינה עשה פעם מעשה קונדס, והביא למנהל בית המכס, ששכן מול המשטרה, מעטפה שבתוכה מהדק מגולגל עם גומייה, שקופץ לפנים עם פתיחת המעטפה. זה די מבהיל, אך למנהל היה חוש הומור, וקיבל זאת ברוח טובה. כשעברנו לרחובות, חיים התגלה כספורטאי מעולה, ספרינטר מהיר, אלוף ריצה בתחרויות נוער. את לב הבנות הוא שבה ביופיו, ממש חתיך הורס.

נהוג לומר על אופיו של אדם: בן 70 כמו שהיה בן 7. וזה נכון לגבי חיים: הוא אהב סדר ונקיון, ממש חלום של כל אם. פעם הגה את הרעיון המקורי, שאני והוא נקום עם שחר, לעזור לאמא ולשטוף את הרצפה. לשם כך השתדלנו לא להירדם כל הלילה, ושוחחנו עד לאור ראשון. המחווה נגעה לליבה של אמא, שהתעוררה לשמע הרעשים המוזרים, החזירה אותנו למיטותינו, ובקשה לא לחזור על המבצע. שולחן הכתיבה של חיים בבית היה תמיד מסודר למופת. כל מחברת, מחוגה, סרגל ועיפרון במקומם – מפליא עד כמה הנטייה הזאת הייתה טבועה בו מגיל צעיר. כשגדלנו, גבי ואני ניקינו תמיד את המכונית שלנו לפני פגישה איתו, כי חששנו מהביקורת… שנים לאחר מכן, כמפקד בסיס חיל אוויר באס"ה 18, חיים צויין לשבח על כך שבמלחמת יום כיפור, כאשר ציוד היה חסר במחסנים רבים, אצלו היה הכל על פי הספר, ואף מעבר לכך.

חיים אהב מאד לעזור בכל דבר ועניין, לבני משפחה, לחברים, ואפילו לזרים. כל פנייה אליו נענתה בחיוב, והוא עשה זאת ברצון ובשמחה עם ירידה לפרטים. היו לו ידי זהב, והוא תיקן במיומנות תקלות גם בבית ההורים ואצלנו.

אחי חיים היה האדם הכי משפחתי שהכרתי. כשביקר אותנו פעם כשגרנו בהשתלמות בארה"ב, לקחנו אותו לחנות צעצועים ענקית, כי רצה לקנות מתנות לבנותיו הקטנות. אי אפשר היה להוציא אותו מהחנות ההיא. אם היה יכול היה מביא להן את כל תכולתה…

כשגרנו במשטרת רחובות, היו במסדרון הכניסה לבית, תלויים על קולב 3 כובעי שרד של קצינים: של אבא מפקד המשטרה, ושל שבתאי וחיים קציני הצבא. הם, את התרומה שלהם להגנת הארץ נתנו. חיים מאד העריץ את שבתאי: לעיתים קרובות שיבח אותו על אומץ ליבו, ותמיד אמר לי שדרגת תת-אלוף בצה"ל מקבילה לדרגת גנרל בצבאות זרים. אז אחי היקר חיים, הגעת "רק" במרכאות, לדרגת אלוף-משנה בצבא, אך בשבילי היית תמיד גנרל בתחומים רבים של נתינה, עזרה לזולת, אהבת בני המשפחה, טוב לב ונדיבות. כך נזכור אותך תמיד. אתה כבר חסר לכולנו, ואנו כבר מתגעגעים.