במהלך עבודת הדוקטורט ילדתי את שתי בנותינו הראשונות, דפנה ורונית, ומיד אחרי מלחמת ששת הימים (בה השתתף בעלי גבריאל כרופא צבאי של גדוד שריון, שהגיע עד לתעלת סואץ) נסענו לבוסטון בארה"ב, להשתלמות.

שם החלטתי לקחת פסק זמן מהמדע ששלט בחיי, ולתת ביטוי לשאיפות נוספות שגאו בי. כשחזרנו מבוסטון נולדה בתנו השלישית אורנה.

מילדות אהבתי לצייר, בבית הוריי היו תלויים ציוריי, המורים לאמנות בבית הספר אמרו שאהיה ציירת, אך מי שם לב לכך כשהמורים למדעים הובילו לכיוון שלהם.

זיכרונות ילדות של נופי הגליל היפים, עם הגבעות הירוקות ושדות הפרחים, האב קצין-פרש, הרוכב על סוסו במרדפים בהרים, רעיונות מתחום המוסיקה והספורט, שהציפו אותי ודרשו להתממש על בד הציור, כל אלה הובילו לשש שנים של לימודים, תחילה בחו"ל, ואחר כך ב"מכון אבני לאמנות" בתל אביב, ובסטודיו של הציירים סטפן אלכסנדר ואדם בקרמן.

שתי התערוכות הראשונות שלי הוצגו ברחובות, בבית "יד לבנים" וזכו להצלחה גדולה (SOLD OUT). ההד התקשורתי ברדיו, בעיתונות ובטלוויזיה הביא להזמנות להציג בגלריות נחשבות בתל אביב ובערים נוספות, כשהתערוכה הידועה ביותר הייתה בגלריה 13 וחצי ביפו. היא נקראה "החיים כמשחק" ובה ביטאתי את רעיונותיי על בני אנוש וגורלם דרך דמויות הקלפים.

בהשתלמות נוספת בארה"ב בשנת 1976 הצגתי תערוכות גם בפיטצבורג – פנסילבניה, וברוצ'סטר – ניו יורק. נוסף לתערוכות היחיד השתתפתי גם בתערוכות קבוצתיות רבות: בגלריה "עמליה ארבל" בראשל"צ, בגלריית "עקד" בתל אביב, ב"בית התרבות" ברחובות ועוד.